ישנן שתי דרכים לספק דלק, שחיוני להפעלת מנוע בעירה פנימית – הזרקה, ישירה לתאי השריפה או עקיפה דרך סעפת היניקה, או הפיכת הדלק, בנזין, לתערובת.
מאחר ואי אפשר להזין מנוע בדלק נקי, אלא בגז, מפתחי מנוע הבעירה הפנימית נזקקו למתקן שיהפוך את הבנזין לתערובת, כלומר לתרסיס, שיהיה בעל יחס מסויים של אוויר לדלק.
הפתרון נמצא על ידי המצאה של מהנדס הונגרי שפיתח מתקן שהפך את הבנזין לתערובת.
ואיך הוא הפך את הדלק לתערובת ?
על ידי ניצול חוק שנקרא וונטורי – הזרמת אוויר ממעבר רחב למעבר צר מגבירה מאד את זרימתו, וכך נוצרת מעין סופת טורנדו זעירה.
המתקן שכונה מאייד או קרבורטור בלעז, הורכב תמיד מלפחות 2 חלקים – גוף המאייד שכלל את תא המצוף והמצערת, וחלקו העליון שכלל את הצינור הוונטורי, מכסה המאייד ומצערת המשנק ( צ'וק ).
תא המצוף נמצא בחלקו התחתון של המאייד, והא מכיל כמות קטנה של דלק, שאמורה להיות במפלס קבוע תמידית.
ומה שומר עליה במפלס קבוע ?
המצוף, שבתחילה היה עשוי נחושת או אלומיניום רקוע, על מנת לשמור על משקלו הקל.
המצוף לרוב בעל זוג רגליים דקות, והוא מתחבר על ידי פינים לגוף המאייד.
תפקידו של המצוף היה לדאוג למפלס דלק קבוע, על מנת למנוע מצב של הצפה מצד אחד, או מחסור בדלק מצד שני, בדיוק כמו בניאגרת שירותים..
ואיך פעל המאייד ?
ברגע שהנהג הפעיל את המתנע ( או המנואלה ) הבוכנות שביצעו את מהלך היניקה, גרמו לתת לחץ חזק.
אוויר נקי נמשך מפתח המאייד ועבר דרך הצינור הוונטורי, שם גדלה מאד עוצמתו, בשל הצינור שהפך מרחב לצר.
האוויר שנשאב בעוצמה רבה משך דלק מנחיריים מיוחדות שמכונות דיזות.
הדיזה היא למעשה בורג חסר ראש בעל סוף מחודד.
בגוף הבורג קדוח חור, שדרכו זורמת כמות מדודה של דלק.
כשהאוויר שנשאב בעוצמה רבה פוגש בדלק שזורם מהנחיר, נוצרת מעין סופה בגוף המאייד, שלכן חייב להיות מתוכנן היטב.
כך נוצרת תערובת אידיאלית של חלק אחד דלק על 15 חלקי אוויר.
התערובת זורמת דרך המצערת, דיסקית מתכת עגולה, שנשלטת על ידי דוושת התאוצה, משם לסעפת היניקה וזו מובילה את התערובת לתאי השריפה.
בגוף המאייד קיימות זוג דיזות לפחות – לסיבובי סרק ולסיבובים מהירים.
בנוסף קיים בורג כיוון תערובת בצידו של המאייד.
בורג זה תמיד מכיל קפיץ, והא למעשה שולט בכמות הדלק שמקבלות שתי הדיזות.
עם השנים הלך המאייד והשתכלל, אולם אופן ועיקרון פעולתו נותרו זהים עד ימיו האחרונים, אבל על כך בפרקים הבאים.
