מערכת ההיגוי – על תיבה, תפוחים ומסרק.
כשהומצאה המכונית הראשונה ב 1886, היה ברור שכמו שהיא צריכה לנוע ולעצור, היא גם צריכה לפנות.
והיה ברור שמלאכת ההיגוי תוטל על הגלגלים הקדמיים.
בשל המשקל האפסי של המכוניות הראשונות, אם אפשר היה לקרוא להן כך, ההיגוי היה ישיר, כלומר מחובר ישירות לגלגלים דרך תמסורת ישירה, ללא יחס העברה כלשהוא.
בתחילת המאה ה 20' עלה מאד משקלן של המכוניות, ולכן היה צורך להקל על פעולת ההיגוי, שהפכה לכבדה מאד.
גלגלי הגה הופיעו בתחילה, וסייעו מעט.
אולם הם לא פטרו את בעיית ההיגוי הכבד, ולכן הומצאה תיבת ההגה.
עקרון הפעולה שלה פשוט – המרת תנועה סיבובית מגיעה מגלגל ההגה לתנועה קווית, דהיינו קדימה-אחורה.
בתוך התיבה שכן בורג אין סופי שחובר אליו גלגל שיניים מגזרי (סקטור) – גלגל שיניים חלקי.
התנועה הסיבובית של ההברגה הפעילה את גלגל השיניים המגזרי, וזה המיר את התנועה הסיבובית לקווית.
מאחת מצידי התיבה, לרוב השמאלית, יצאה זרוע מיוחדת שכונתה זרוע פיטמן וזו מסרה את תנועה למערכת מקבילית של זרועות עם תפוחים שאיפשרו תנועה, וכך בעצם יצרו מערכת היגוי.
יתרונה הגדול של התיבה היה בכך שהיה לה יחס העברה, וכך הקלה מאד על פעולת ההיגוי.
יצרן המכונית יכול היה לקבוע בקלות את יחס ההעברה של מערכת ההיגוי, ולהתאים אותה לדרישותיו – הגה מהיר עבור מכוניות ספורטיביות והגה איטי למסחריות ומשאיות.
יחס העברה של ההגה נקבע על פי מספר השיניים בסקטור.
חסרונה העיקרי של המערכת היה סירבול שנבע ממספר רב של חלקים נעים – זרועות, תפוחים וכמובן התיבה עצמה.
בנוסף, בשל רמת העיבוד השבבי הנמוכה, חופשים היו מתפתחים בתיבה, מה שהיה מקשה על הנהיגה.
לכן מיד עם תום מלחמת העולם השניה החלו רנו הצרפתית ומוריס הבריטית בפיתוח מערכת היגוי חדשה, שאמורה היתה לפשט את המערכת ולהופכה לזולה בהרבה לייצר, בעיקר בשל המצב הכלכלי הקשה לאחר תום מלחמת העולם השניה.
הרעיון היה פשוט – פס שיניים שחובר לשלדת המכונית קיבל תנועה מגלגל שיניים שירד מגלגל ההגה.
גוף המסרק חובר לשלדה, ואילו חלקו הפנימי היה בעל חופש תנועה מוגבל על ידי גוף המסרק.
גלגל השיניים הזיז את פס השיניים ימינה או שמאלה, וזה מסר את תנועתו לזוג זרועות שחוברו אליהן תפוחים ואלו חוברו לגלגלים.
יחס ההעברה נקבע לפי מספר השיניים שעל הגלגל לעבור על המסרק המשונן.
המערכת שכונתה מסרק ומוט משונן היתה זולה בהרבה לייצור, מדוייקת יותר ואמינה בהרבה.
הגה מסרק ומוט משונן הופיע לראשונה ברנו קאטר שבו שהוצגה ב 47' ולאחר מכן במוריס מיינור שהוצגה שנה אחריה.
מאז הלך ופחת השימוש בתיבות הגה במכוניות פרטיות, למעט ב.מ.וו ומרצדס שעשו בו שימוש עד תחילת שנות ה 2000.
נכון להיום, אין אף מכונית פרטית שמצויידת בהגה תיבה ותפוחים, וגם טנדרים ורכבי שטח עברו לאט לאט לשימוש בהגה מסרק.
תיבות הגה נותרו נחלתם של טנדרים גדולים, משאיות ואוטובוסים.
