במכוניות הראשונות, שהחלו להיות מוצרות סדרתית בתחילת המאה הקודמת, לא היתה כלל מערכת חשמל.
ההצתה התבצעה על ידי מגנטו, שייצר את הניצוץ הדרוש לפעולת המנוע, ההנעה בוצעה על ידי סיבוב ידית ( מנואלה ), הפנסים הראשיים היו מבערי אציטלן והצופר היה ידני.
הקידמה הגיעה, כמעט כמו תמיד, על ידי מכוניות היוקרה.
בשנת 1919 הציעה קדילאק האמריקאית לראשונה מתנע חשמלי ( סטרטר ), מה שהקל מאד על פעולת הנהיגה.
ומהיכן שאב התנע את הזרם הנדרש ?
מסוללה חשמלית שהומצאה כבר בשנת 1859 על ידי פיזיקאי צרפתי.
הסוללה היתה מיכל אטום שכלל בתוכו לוחות עופרת שצופו בתחמוצת עופרת.
הלוחות הוטבלו בחומצה גופרתית, והריאקציה בינהם איפשרה לסוללה לאגור זרם מצד אחד, ולספק זרם מצד שני.
צורתן של הסוללות הראשונות היה גליל, מה שלא התאים לשימוש במכונית, ולכן עד מהרה הם הפכו לתיבה מלבנית, שהיתה נוחה בהרבה להתקנה.
ואיך הוטענה הסוללה ?
מהנדס צרפתי שעבד ברנו גילה כשמסובבים מנוע חשמלי בזרם ישיר ( DC ) במהירות גבוהה, הוא הופך ליצרן אנרגיה.
והוא ממש לא גילה יבשת חדשה – הוא סה"כ הפך גנרטור תעשייתי שפעל על זרם חילופין ( AC ) לגנרטור שסיפק זרם ישיר.
הגנרטור שכונה דינאמו הותקן בסמוך למנוע, וחובר לגלגלה שהותקנה בקצה גל הארכובה, על ידי רצועת גומי.
הפתרון היה פשוט וקל, ואיפשר בנוסף התקנת נורות חשמליות וצופר.
אולם לדינאמו היו כמה מגבלות, שדרשו פתרון.
מגבלה ראשונה היתה טעינה נמוכה בסל"ד נמוך.
מגבלה שניה היתה טעינה גבוהה מידי בסל"ד גבוה.
לכן פותח ווסת הטעינה, רגולאטור, שתפקידו היה
- ויסות המתח שמיוצר על ידי הדנאמו.
- ניתוק החיבור כאשר המתח שמסופק על ידי הדינאמו יורד מתחת למתח המצבר, על מנת למנוע את ריקונו.
- ויסות הזרם.
ווסת הטעינה הורכב מסלילים ומגעים מכאניים, שביצעו את שלוש המטלות שפורטו.
ואיך סיפק הדינאמו מתח ישיר ?
ליפופי הנחושת היו על העוגן, בעוד שהשדות היו המגנטים.
למרות מגבלותיו, היה הדינאמו יעיל מאד וביצע היטב את מלאכתו.
בשנות ה 60' החלו להופיע אביזרים חשמליים רבים – מזגן אוויר, מערכות איוורור, חלונות חשמל ועוד.
לכן היה צורך בדינאמו שיספק תפוקה גבוהה.
ועל מנת לספק תפוקה גבוהה, היה צורך להגדיל אותו עוד ועוד, ומשקלו עלה מאד.
מה עשו ?
פיתחו את האלטרנטור, אבל על כך בפרק הבא.
