כל מנוע בעירה פנימית, מעצם היותו מנוע בעירה, זקוק לדלק על מנת לפעול.
מאחר ומכונית אמורה לנסוע, היה צורך לאחסן את הדלק, ולצורך זה נבנה מיכל הדלק, שצורתו מלבנית על פי רוב ותכולתו נעה סביב ה 15 ליטר במכוניות הראשונות.
ואיך הדלק יגיע למנוע ?
המכוניות הראשונות גילו את פלאי כוח הכבידה, ולכן מיכל הדלק שלהן הותקן ממש מעל המנוע, וצינור קצר הוביל את הדלק למאייד.
אולם עד מהרה התברר שדליקותו של הבנזין, שחיונית לפעולתו של המנוע, הרבה פחות נחמדה כשהיא יוצאת מכלל שליטה, בעיקר בשל סמיכותו של המיכל למיכללים חמים ולניצוץ שיצרו המצתים.
לכן כבר בתחילת שנות ה 20' החלו למקם את מיכל הדלק באחורי המכונית, רחוק מהמנוע.
ואיך הדלק יגיע מהמיכל, שנפחו עלה לאיזור ה 30 ליטר, למאייד ?
או אז הומצאה משאבת הדלק.
משאבת הדלק כללה בתוכה דיאפרגמה מגומי עמיד לדלק ( ניטרלי ) וקפיץ מחזיר.
ומה הפעיל את משאבת הדלק ?
המשאבה הותקנה על בלוק המנוע ממש וחוברה אליו בברגים.
את התנועה שנדרשה על מנת לקיים את פעולת השאיבה, קיבלה המשאבה מגל הזיזים.
החלק בגל הזיזים שהפעיל את משאבת הדלק היה אקצנטרי, לא עגול מלא בעברית, ואליו הגיע זיז שיצא ממשאבת הדלק.
כל סיבוב של גל הזיזים העלה את הזיז, וזה הרים את הדיאפגרמה וכך התבצעה פעולת השאיבה.
בתום הפעולה הקפיץ המחזיר הוריד אותה למטה, וחוזר חלילה.
המשאבה המכאנית היתה יעילה מאד, ואף התאימה למנועים מהירים של מכוניות מירוץ.
אולם היו לה גם חסרונות – בשל תלותה במהירות גל הזיזים, היא לא התאימה למנועים מוזרקי דלק, שחייבים לקבל אספקת דלק יציבה וחזקה.
בנוסף, במזג אוויר חם מאד, בשל החיכוך הפנימי שבה, היא נטתה להתחמם ולאייד חלק מהדלק שעבר בה, מה שיצר קירטועים.
היא גם חייבה התקנת גל מיוחד במנועים בעלי גל זיזים עליון.
בתחילת שנות ה 50' החלו להופיע מנועים מוזרקי דלק, או אז הומצאה המשאבה החשמלית.
זו סיפקה דלק בלחץ גבוה יחסית ובספיקה אחידה, ולא סבלה מבעיית אידוי במזג אוויר חם.
משאבות הדלק המכאניות הותקנו כל עוד השתמשו המנועים במאיידים, ונעלמו כליל עם המעבר הגורף להזרקת דלק.
ובאיזו מכונית המשיכו לעשות שימוש במיכל דלק שהותקן על גבי המנוע עד תחילת שנות ה 90' ?
הטראבנט המזרח גרמנית.
