בכל מנוע 4 פעימות, מעצם שמו מיתקיימות 4 פעולות שיוצרות את התנועה – יניקה, דחיסה, עבודה ופליטה.
הפעולות האלו מיתקיימות בזו אחר זו והופכות דלק נוזלי למנוע מסתובב.
מנוע המכונית נע על משרעת סל"ד גבוהה למדי – מ 850 סל"ד בסרק ועד 7,000 סל"ד מירביים.
בסל"ד גבוה, בו אמור המנוע להגיע להספקו המירבי, השסתומים נפתחים ונסגרים במהירות גדולה, ולעיתים נוצר מצב שלתערובת אין מספיק זמן כדי להכנס לתאי השריפה ולגזים השרופים להיפלט החוצה.
בפועל, שסתום היניקה נפתח עוד לפני שמתחיל מהלך היניקה, וזה במטרה להגדיל את נפח התערובת ונסגר רק במהלך הדחיסה בכדי להגדיל את נפח התערובת, שוב.
בשל כך קיימת חפיפה קטנה בין פתיחת שסתומי היניקה והפליטה.
פועל יוצא של חפיפה זו היא פעולה בטווח סל"ד רחב מצד אחד, ומצד שני המנוע אינו פועל בצורה משולמת בסל"ד גבוה מאד או נמוך מאד.
לכן הומצאה מערכת תזמון השסתומים המשתנה.
המטרה של המערכת שהופיעה לראשונה באלפא 90 שהוצגה בשנת 84', ואמורה היתה להחליף את האלפטא, היתה להתאים את חפיפת השסתומים בהתאם לסל"ד – פחות חפיפת שסתומים בסל"ד נמוך ויותר חפיפת שסתומים בס"ד גבוה.
כך נוצר ניצול יעיל בהרבה, מה שאיפשר גמישות גבוהה יותר בסל"ד נמוך והספק גבוה יותר בסל"ד גבוה.
גל הזיזים היה בעל 4 מצבים קבועים – בסל"ד נמוך הוא כוון לאחר את הפתיחה ולקדם את הסגירה ובסל"ד גבוה – הפוך.
המערכת שינתה את זווית פתיחת השסתומים למול זווית גל הארכובה, וכך השיגה את מטרתה.
הונדה היפנית ראתה כי טוב, והחליטה לפתח את המערכת, ובניגוד למערכת של אלפא רומיאו שהיתה בת 4 מצבים קבועים מראש, פיתחה מערכת שכללה תזמון שסתומים משתנה תמידית, כל הזמן.
המערכת נועדה מצד אחד לשפר את גמישות המנוע בסל"ד נמוך ומצד שני לשפר את יכולת הנשימה שלו בסל"ד גבוה.
המערכת הופיעה לראשונה בהונדה NSX, מכונית העל הראשונה של הונדה, ועשתה זאת בהצלחה מרובה.
המערכת של הונדה פעלה בקיצוניות רבה למדי, ושיפרה מאד את גמישות המנוע, נקודת תורפה ידועה במנועים שמכויילים לסל"ד גבוה.
במהלך השנים יצרנים נוספים עשו בה שימוש, ובהם סוזוקי, טויוטה ועוד.
