קוייל, כוהל או בכלל סליל הצתה ?
בראשית דברי הימים של המכונית, לא היתה כלל מערכת חשמל.
את הניצוץ ההכרחי להצתת התערובת במנועים סיפק מגנטו, שהורכב ממגנט עגול שהתחכך במעטפת ברזל, וההשראה בינהם יצרה זרם חשמלי גבוה מאד.
מערכת הצתה זו היתה אמנם פשוטה מאד ואמינה מאד, אך היתה בעלת חסרונות רבים, שהבולט בהם היה ניצוץ חלש בסיבובי מנוע נמוכים, מה שהקשה מאד על ההנעה.
לכן עם המצאת המצבר בתחילת שנות ה 20' החלו לפתח בחברת בוש הגרמנית מתקן שאמור היה להעלות את מתח המצבר, שלרוב היה 6V לערכים של 20,000 וולט לערך.
הרעיון היה פשוט – גליל פח שלתוכו הוכנס מרובע ברזל לכל גובהו.
את מרובע הברזל עטפו כריכות חוט נחושת עבה, אך בניגוד לשנאי, ליבת הברזל לא יצרה לולאה סגורה.
את ליבת הברזל שעליה הכריכות העבות עטפו אלפי כריכות של חוטי נחושת דקיקים להפליא, שהיו מבודדים באמייל או בנייר משומן.
קבל שהותקן בטור יצר מעגל השראה, והשדה המגנטי שנוצר יצר מתח מוצא גבוה מאד, אך זה בא על חשבון האמפראז' שירד לערכים אפסיים.
סליל ההצתה נראה לרוב כמו בקבוק קטן, ומראשו יצא כבל שהוביל את המתח הגבוה למפלג.
יתרונות סליל ההצתה ברורים – הוא סיפק מתח יציב בכל מצב, בלא תלות בסל"ד המנוע, מה שאיפשר התנעה קלה בהרבה.
מנועים בעלי 2 בוכנות עשו שימוש לעיתים בזוג סלילי הצתה, וכך חסכו את הצורך בהתקנת מפלג.
מנועים שנדרשו לביצועים גבוהים, עשו שימוש בסליל הצתה בעל כריכות דקיקות רבות יותר, מה שגרם למתח מוצא גבוה יותר.
בסוף שנות ה 60' החלו להופיע סלילי הצתה שפעלו על מתח של 9V, מאחר והיה מחובר אליהם נגד.
סליל הצתה זה היה בעל זוג רגלי +.
בשימוש רגיל, המתח שקיבל היה 9V, אולם החוט השני שחובר אליו חובר לממסר ההתנעה, ובעת ההנעה קיבל מתח של 12V, מה שהגביר כוחו ב 25% נוספים, וסייע בהתנעה על ידי ניצוץ חזק בהרבה.
במהלך השנים כמעט ולא שונה סליל ההצתה, והוא נותר דומה מאד לזה שהותקן במכוניות שנות ה 30'.
עד שבשנת 90' הציגה פורד את האסקורט MK5.
זו היתה המכונית הראשונה שויתרה על המפלג כליל, ואת מקומו תפסה מערכת הצתה ממוחשבת.
את מקום סליל ההצתה הבודד תפסו 4 סלילי הצתה קטנים שהורכבו בסמוך לכיפות המצתים.
המערכת היתה יעילה להפליא, וחסכה את הצורך במפלג וחוטי הצתה, ובנוסף הציעה מתח ניצוץ גבוה יותר, מה שתרם לבעירה יעילה מאד.
גם סאאב השבדית הציגה מערכת דומה, וגם היא היתה יעילה מאד.
תקנות זיהום האוויר בשנים האחרונות והצורך בבעירה נקייה, גרמו לכך שמרבית היצרנים עברו לשימוש בסלילי הצתה נפרדים עבור כל בוכנה, או זוגיים עבור זוג בוכנות, וסליל ההצתה המרכזי הפך לפריט אספנים.
פרט מעניין – סלילי הצתה יוצרו שנים רבות בארץ, על ידי צבי צמט, אביו של השדרן יגאל רביד.
